Make your own free website on Tripod.com

בון ג'ובי

נוסדה: 1983 , ארצות הברית חברי הלהקה: ג'ון בון ג'ובי - זמר, דייוויד בריאן - קלידים, טיקו טורס - תופים, אלק סאץ' - בס, ריצ'י סמבורה - גיטרה

קשה למצוא להקה שהצליחה לעשות את המעבר משנות ה-80 עמוסות הפן לשנות ה-90 המתוחכמות מבלי לאבד קהל מעריצים, ולמעלה מכך, מבלי לסגת במכירות.

בון ג'ובי היו מחלוצי ז'אנר הפופ-מטאל, ואף השתייכו לתת-ז'אנר, שכונה בצחוק "מטאל שיער" בשל תסרוקות הפודל ותלתלי הפרמננט שהיו פריטי חובה בהופעתם של חברי הלהקה.

בניגוד ללהקות דומות כמו מוטלי קרו ופויזן, שנחשבו ללהקות-על בארצות-הברית אבל נשארו אלמוניות כמעט בשאר העולם, זכו בון ג'ובי להכניס 11 להיטים לעשרת המקומות הראשונים בבריטניה. את התדמית הילדותית שבנו לעצמם בתחילת הקריירה המוסיקלית שלהם, שינו בון ג'ובי רק בתחילת שנות ה-90, כשהחליטו להתמקד במוסיקה דלת מטאל.

כשהיו תלמידי תיכון, נפגשו ג'ון בונג'ובי, בנם של זוג ספרים מניו-ג'רזי, ודייווייד רשבאום, וגילו שהם חולקים אהבה משותפת למוסיקת רוק. כשרשבאום עבר לניו-יורק כדי ללמוד מוסיקה ב"ג'וליארד", עבר בעקבותיו גם בונג'ובי. במשך שנתיים עבד בונג'ובי בעבודות שירות שונות באולפני “Power Station”, שהיו בבעלותו של בן-דודו טוני. במקביל, עבד על קלטת דוגמה עם מוסיקאים שהקליטו ב"פאואר סטיישן", ביניהם חברי ה-E Street Band, להקתו של ברוס ספרינגסטין.

אחד השירים בקלטת, "Run Away”, מצא את דרכו לתחנת רדיו בניו-ג'רזי והפך ללהיט מקומי. בעקבות ההצלחה חבר בונג'ובי לשלושה מוסיקאים, ביניהם חברו מהתיכון רשבאום, וב- 1983 הם הוחתמו בחברת התקליטים "מרקורי". לכבוד ההחתמה הפך בונג'ובי את שמו לאיטלקי פחות, בון ג'ובי, בעוד רשבאום משנה את שמו לדייוויד בריאן. בשלב זה צירף בון ג'ובי להרכב המתגבש גם את ריצ'י סמבורה. סמבורה התנסה לאורך שנות ילדותו בניו ג'רזי בנגינה בכלים שונים, בינהם פסנתר, סקסופון וחצוצרה, וכשבגיל 14 נפלה לידיו הגיטרה הראשונה שלו, הוא התאהב בצליל.

Bon Jovi, האלבום הראשון של הלהקה, יצא ב-1984. הוא הניב להיט בשם “Run Away”, שעזר לו להגיע לזהב, ולזכות להפצה גם בבריטניה. אולם עם הצלחתו הגדולה של האלבום, הסתכסכו טוני ובון ג'ובי, על רקע טענותיו של טוני, בעליו של האולפן בו הקליט בון ג'ובי את האלבום, כי הוא זה שעיצב את הצליל המיוחד של הלהקה. בון ג'ובי מצידו, היה מוטרד יותר מן העובדה כי עדיין לא הגיע למעמד של כוכב על, וזאת למרות מכירות נרחבות של האלבום וסיבוב הופעות במהלכו חיממה הלהקה את הסקורפיונס ואת Kiss. רק עם צאת האלבום 7800 Fahrenheit , שנקרא על-שם הטמפרטורה בלוע הר-געש בעת התפרצותו, התגשם חלומו של ג'ון, והאלבום נמכר בתשעה מיליון עותקים בארה"ב בלבד. האלבום הניב מספר להיטים, ביניהם “Tokyo Road” ו-"In And Out Of Love".

לכתיבת שירי אלבומם השלישי, חברו בון ג'ובי למי שעבד בעבר עם ארוסמית' ועם קיס, כותב הלהיטים דזמונד צ'יילד. ואכן, השירים "Living On A Prayer" ו-“You Give Love A Bad Name" העצימו את הצלחתה של הלהקה, ו-Slippery When Wet , האלבום בו נכללו, התקבל בהתלהבות גם מעבר לגבולות ארה"ב.

ב-1989, אחרי צאת האלבום New Jersey שהורכב ברובו מבלדות רוק להיטיות, אך כלל גם את הלהיטים "Bad Medicine” ו-“Born To Be My Baby”, הופיעו בון ג'ובי כלהקת חימום בסיבוב ההופעות של חברתו של סמבורה באותה תקופה, שר. לאחר מכן הם לקחו פסק זמן מפעילות הלהקה, ובון ג'ובי הקליט במהלכו אלבום סולו בשם Blaze of Glory, שנכתב במקור כפסקול הסרט " Young Guns 2". כאן כבר הוכיח בון ג'ובי כשרון כתיבה בוגר וזכה להערכת המבקרים, כאשר שיר הנושא מן האלבום הגיע למקום הראשון במצעד, וזיכה אותו במועמדות לאוסקר ולגראמי כאחד. במקביל הקליט סמבורה את אלבום הסולו Stranger In This Town (עם אריק קלפטון כאמן אורח).

ב-1992 התאחדה הלהקה ובילתה חצי שנה באולפני ההקלטות, בנובמבר אותה שנה יצא אלבומם החמישי Keep the Faith. הטרנספורמציה היתה מדהימה: בון ג'ובי המיר את מחלפות הפרמננט בתספורת קצרה ומעוצבת, ובמחי מספריים החלה הלהקה להקרין תדמית רוקית בוגרת ונכבדת הפונה לדור חדש של מעריצים. האלבום הניב חמישה סינגלים שהפכו כולם ללהיטים, החל בשיר הנושא וכלה בבלדת הרוק "Bed Of Roses”. האלבום These Days, שיצא בשנת 95', זכה להצלחה רבה יותר באירופה מאשר בארה"ב. בון ג'ובי, שפיתח בחצי השני של שנות ה-90 את קריירת המשחק שלו והופיע במספר סרטים, השקיע במקביל בקריירת סולו, ששיאה באלבום Destination Anywhere שיצא ב-1997 אך נכשל מסחרית. בשנת 2000 חזרה בון ג'ובי לפעילות והוציאה את האלבום Crush, שכלל את הלהיט "It’s My Life".